מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל,
דיקנית הסטודנטים (קמפוס אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ
ישעיהו הנביא מותח ביקורת נוקבת על המצב המוסרי של החברה היהודית ערב חורבן בית ראשון:
"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה". כתוצאה ישירה של החטא מתאר הנביא בפסוקים הבאים את העונש:
"וְשִׂפַּח ה' [...] בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה [...] וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי: מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה".
חִצֵי הביקורת מופנים אל בנות ישראל ואופן הליכתן. מדוע הנביא רואה בכך את הסיבה לחורבן? יש להניח שמשהו יסודי בדרך התנהלותה של החברה הביא להתפוררותה, והחורבן היה תוצאה טבעית של התפוררות זו בבחינת "קמח טחון טחנת".
חז"ל במסכת שבת (סב ע"ב) פורטים את תוכן הנבואה הנ"ל לפרוטות:
"מאי דכתיב: 'יען כי גבהו בנות ציון'? שהיו מהלכות בקומה זקופה. 'ותלכנה נטויות גרון', שהיו מהלכות עקב בצד אגודל. 'ומשקרות עינים', דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן. 'הלוך וטפוף', שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. 'וברגליהן תעכסנה', מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס".
הרב קוק מבאר את הדברים בעין אי"ה. הרב לומד, בעקבות חז"ל, כי אופן ההליכה מעיד על מצבו הנפשי של ההולך גם אם הלה אינו מודע לכך. לפיכך, הליכתן של נשות ציון מלמדת על גאוותן. הן חיו באשליה שהן מושלמות ואין להן צורך בביקורת עצמית כמו גם בלימוד מהסביבה. מקור הצרות הוא גאווה מופרזת של בנות ציון, היעדר ענווה כלפי אחרים באופן המונע התקדמות, שיפור ולמידה. המטרה היחידה שלשמה נוצרה החברה בעיני דור החורבן היא לצרכים אנוכיים: להאדיר ולפאר את עצמם. החברה נדרשת כדי לאפשר יצירת תדמית מנופחת ולא כדי לפתח שיח אמתי שיש בכוחו לתקן את היחיד. הליכה נטוית גרון מתפרשת על ידי חז"ל כהליכה של עקב בצד אגודל. הליכה נטוית גרון מחייבת, טכנית, הליכה אטית של עקב בצד אגודל, וכן גם מהותית: חוסר הכרה בחיסרון עצמי וחוסר בקרה על הפעולות מוליד עצלות, שאננות וחוסר מוטיבציה לפעול לתיקון. מכאן קצרה הדרך לחיים שבמרכזם עומד הרצון לשפר את התדמית האישית בכל דרך. החל מהדגשה מופרזת של היופי באמצעות איפור כבד, "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", "מלאן כוחלא לעינייהו", ועד להרס הצניעות ודרדור המיניות. שורש הרע הוא ניסיון נואש למשוך תשומת לב בכל מחיר. לשם כך נעשה שימוש אפילו בכיעור. הולכות להן נשות ציון "הלוך וטפוף", ארוכה בצד קצרה, כדי לבלוט. מעין רצון ליצור "רייטינג" בכל מחיר גם דרך צעדה של גבוהה לצד גמדה. העיסוק האובססיבי ביופי ובחיצוניות עובר למאמץ לגרות יצרים על ידי הפצת בושם: "וברגליהן תעכסנה מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן. וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע".
הנביא וחז"ל מתארים דור שגדל באשליה שלפיה ככל שהאדם ייחשב יותר הוא אמנם שווה יותר. התרבות מתרחקת מעיסוק בתכנים ופונה לעיסוק ביצירת כותרות ומשיכת תשומת לב. העונש הוא כיעור תחת התמכרות לעיסוק ביופי והחברה שאיבדה את תפקידה המקורי מתפרקת.
ערב י' בטבת תשע"ד הדברים נשמעים רלבנטיים מתמיד. כותרות החדשות הביאו לפתחנו פרשיות בעייתיות הנוגעות לאנשים מפורסמים שהיו למושא הערצה של בני נוער רבים. תפקידנו החינוכי מחייב התייחסות ובחינה של השאלה מי הן הדמויות שאִתן אנו בוחרים להזדהות? מה הם מייצגים? עלינו להתבונן בשורש הרעה כדי לכוון אל דרך התיקון. התיקון צריך לבוא דרך השבת העיסוק בתכנים המתאימים לרוח ישראל שמעולם לא אבדה כליל. ככל שנעסוק יותר בתכנים, ככל שנמלא את זמנם ואת עולמם של ילדינו בתכנים חיוביים ומשמעותיים, ככל שנצליח לעזור להם להאמין בעצמם ובכוחותיהם הפנימיים, כך יזדקקו פחות למשיכת תשומת לב בדרכים פסולות.
זאת ועוד, אף כי המציאות כיום מזכירה את הכתובים על מצב הדור ערב החורבן, יש להדגיש שאין זהות מוחלטת. היום ניתן בהחלט לזהות מגמה חיובית, אף כי אטית, של אתחלתא דגאולה. קיים צימאון גדול לשמוע תכנים יהודיים מקוריים, צימאון שיש לחשוב איך נכון להרוותו.
דיקנית הסטודנטים (קמפוס אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ
"וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה". כתוצאה ישירה של החטא מתאר הנביא בפסוקים הבאים את העונש:
"וְשִׂפַּח ה' [...] בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה [...] וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי: מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה".
חִצֵי הביקורת מופנים אל בנות ישראל ואופן הליכתן. מדוע הנביא רואה בכך את הסיבה לחורבן? יש להניח שמשהו יסודי בדרך התנהלותה של החברה הביא להתפוררותה, והחורבן היה תוצאה טבעית של התפוררות זו בבחינת "קמח טחון טחנת".
חז"ל במסכת שבת (סב ע"ב) פורטים את תוכן הנבואה הנ"ל לפרוטות:
"מאי דכתיב: 'יען כי גבהו בנות ציון'? שהיו מהלכות בקומה זקופה. 'ותלכנה נטויות גרון', שהיו מהלכות עקב בצד אגודל. 'ומשקרות עינים', דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן. 'הלוך וטפוף', שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. 'וברגליהן תעכסנה', מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס".
הרב קוק מבאר את הדברים בעין אי"ה. הרב לומד, בעקבות חז"ל, כי אופן ההליכה מעיד על מצבו הנפשי של ההולך גם אם הלה אינו מודע לכך. לפיכך, הליכתן של נשות ציון מלמדת על גאוותן. הן חיו באשליה שהן מושלמות ואין להן צורך בביקורת עצמית כמו גם בלימוד מהסביבה. מקור הצרות הוא גאווה מופרזת של בנות ציון, היעדר ענווה כלפי אחרים באופן המונע התקדמות, שיפור ולמידה. המטרה היחידה שלשמה נוצרה החברה בעיני דור החורבן היא לצרכים אנוכיים: להאדיר ולפאר את עצמם. החברה נדרשת כדי לאפשר יצירת תדמית מנופחת ולא כדי לפתח שיח אמתי שיש בכוחו לתקן את היחיד. הליכה נטוית גרון מתפרשת על ידי חז"ל כהליכה של עקב בצד אגודל. הליכה נטוית גרון מחייבת, טכנית, הליכה אטית של עקב בצד אגודל, וכן גם מהותית: חוסר הכרה בחיסרון עצמי וחוסר בקרה על הפעולות מוליד עצלות, שאננות וחוסר מוטיבציה לפעול לתיקון. מכאן קצרה הדרך לחיים שבמרכזם עומד הרצון לשפר את התדמית האישית בכל דרך. החל מהדגשה מופרזת של היופי באמצעות איפור כבד, "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", "מלאן כוחלא לעינייהו", ועד להרס הצניעות ודרדור המיניות. שורש הרע הוא ניסיון נואש למשוך תשומת לב בכל מחיר. לשם כך נעשה שימוש אפילו בכיעור. הולכות להן נשות ציון "הלוך וטפוף", ארוכה בצד קצרה, כדי לבלוט. מעין רצון ליצור "רייטינג" בכל מחיר גם דרך צעדה של גבוהה לצד גמדה. העיסוק האובססיבי ביופי ובחיצוניות עובר למאמץ לגרות יצרים על ידי הפצת בושם: "וברגליהן תעכסנה מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן. וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע".
הנביא וחז"ל מתארים דור שגדל באשליה שלפיה ככל שהאדם ייחשב יותר הוא אמנם שווה יותר. התרבות מתרחקת מעיסוק בתכנים ופונה לעיסוק ביצירת כותרות ומשיכת תשומת לב. העונש הוא כיעור תחת התמכרות לעיסוק ביופי והחברה שאיבדה את תפקידה המקורי מתפרקת.
ערב י' בטבת תשע"ד הדברים נשמעים רלבנטיים מתמיד. כותרות החדשות הביאו לפתחנו פרשיות בעייתיות הנוגעות לאנשים מפורסמים שהיו למושא הערצה של בני נוער רבים. תפקידנו החינוכי מחייב התייחסות ובחינה של השאלה מי הן הדמויות שאִתן אנו בוחרים להזדהות? מה הם מייצגים? עלינו להתבונן בשורש הרעה כדי לכוון אל דרך התיקון. התיקון צריך לבוא דרך השבת העיסוק בתכנים המתאימים לרוח ישראל שמעולם לא אבדה כליל. ככל שנעסוק יותר בתכנים, ככל שנמלא את זמנם ואת עולמם של ילדינו בתכנים חיוביים ומשמעותיים, ככל שנצליח לעזור להם להאמין בעצמם ובכוחותיהם הפנימיים, כך יזדקקו פחות למשיכת תשומת לב בדרכים פסולות.
זאת ועוד, אף כי המציאות כיום מזכירה את הכתובים על מצב הדור ערב החורבן, יש להדגיש שאין זהות מוחלטת. היום ניתן בהחלט לזהות מגמה חיובית, אף כי אטית, של אתחלתא דגאולה. קיים צימאון גדול לשמוע תכנים יהודיים מקוריים, צימאון שיש לחשוב איך נכון להרוותו.
מדהים לגלות כמה אין חדש תחת השמש...החיצוניות היום היא משמעותית ביותר.אבל חינוך יתר לצניעות עלול לעשות נזקים ולעבוד הפוך על הפוך..מאוד מסובך לחיות היום!
השבמחק