היערכות המכללה לצרכנות שביעית
מאת הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה
אתגר השמיטה מונח לפתחו של הצרכן לא פחות משהוא מונח לפתחו של החקלאי. כשם שהחקלאי צריך להכריע בין חלופות שונות שלפתחו, כך גם הצרכן: האם יעדיף יבול נכרי מהארץ וייבוא נכרי מחו"ל או שיבכר תוצרת חקלאית ישראלית כאוצר בית דין והיתר מכירה, איסום שישית, יבול מגבול "עולי מצרים", מצע מנותק וחממות?
זה המקום להדגיש כי נקודה אריכמדית להכרעה צריכה להיות הערבות ההדדית. תפיסה כלל-ישראלית זו נכונה תמיד וככלל, ואולם היא נכונה שבעתיים בכל הנוגע לשמיטה, שכן מתברר שהערבות ההדדית נמצאת ביסודה.
א.
ההדדיות בפרשת ראה
בהקשרה של מצוות שמיטת כספים (דברים טו, א–ו) הבחין הנצי"ב (העמק דבר, שם) בין שני סוגי הלוואות: הלוואה למגזר החקלאי והלוואה למגזר המסחרי. שני סוגים, אך מכנה משותף להם: ערבות הדדית פנים-לאומית.
ביחס למגזר החקלאי:
[...] בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין "שמוט כל בעל", בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, "לא יגוש", בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם "כי קרא שמיטה לד' ", זה הלשון "שמיטה לד' " לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו'.
לא יראה אפוא עצמו המלווה מנותק מהחקלאי, אלא "מחויב" כלפיו. נכון הוא שמצוות הוברת הקרקע מוטלת "רק" על החקלאי ויכול אם כן המלווה לרחוץ בניקיון כפיו ולהמשיך לתבוע את חובו על אף שהתורה היא שגרמה, במצוותה, את אי-עיבודה של הקרקע משך שנה שלמה ואת אי-יכולתו של החקלאי לפרוע חובו. דווקא משום כך באה תורה ושללה תפיסה כזו, הנהגה כזו, ואמרה למלווה: גם אתה חייב לשאת בעול, גם אתה תהיה "גבור כוח" (תהלים קג, כ; ויקרא רבה א, א). "הוא" – החקלאי – בהוברת השדה; "אתה" – המלווה – בהשמטת ההלוואה.
ביחס למגזר המסחרי:
[...] מזהיר המקרא את המלוה [...] "אשר יהיה לך את אחיך", אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ, דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית, מכל מקום "תשמט ידך [...] אפס כי לא יהיה בך אביון", לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול [...].
המלווה מחויב אם כן בהשמטת המלווה, אך בית הדין מחויב למנוע את קריסתו-הוא. בכך שונות מהותית ההלוואות זו מזו: הלוואה מסחרית הדדית לשני הצדדים, ויש צורך לדאוג לשני הצדדים, ומכאן ההצדקה לתקנת פרוזבול; הלוואה חקלאית לעומת זאת אינה הדדית וכדי לאזן בין הצדדים דווקא הכרחי לשמר את שמיטת הכספים. הלה מוביר – הלה משמיט.
בעומק העניין מצוי בדבריו של הנצי"ב מענה לקושי גדול: לכאורה, רק באופן מקרי מזדמנות שתי מצוות ההשמטה לאותה שנה, שכן מחד גיסא באותה שנה שביעית יש גם שמיטת קרקע וגם שמיטת כספים, בעוד שמאידך גיסא אין בין זו לזו, לכאורה, ולא כלום; זו מצווה שעניינה "הארץ" והיא בין אדם לקונו וזו מצוה שעניינה "האדם" והיא בין אדם לחברו! אולם הנצי"ב מלמדנו עד כמה הדברים אינם נכונים ועד כמה שתי המצוות הן אכן שני צדדיו של אותו מטבע – תרתי משמע - ממש.
ב. ההדדיות בפרשת בהר
ובאמת, כבר בפרשת בהר (ויקרא כה, א–ז) באה הערבות ההדדית לידי ביטוי.
וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
צא ולמד אפוא שכבר במצוות השבתת הקרקע והפקרת פֵּרותיה ניצב ברורות הממד הציבורי-לאומי. שכן, מה עניינה של חובת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור" (שם)? וכי להותיר את הפֵּרות הפקר לעוף השמים או להרקבה חלילה?! ודאי שלא, ועל כך בדיוק הורתה תורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם) "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא). שכן זו בדיוק עיקר המטרה: יצירת מצב ש"כלל ישראל" נהנה מהיבול, שהכול יכולים לצרכו, גם אותם שדרך כלל המעות אינן מצויות בידם והם מתקשים ברכישתם. לשון אחר: המטרה היא ציבורית!
העובדה שהחובה המצוותית אכן מוטלת על הציבור ולא רק על היחיד באה לידי ביטוי גם בהקשר נוסף. על מאמר הכתוב "שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) מעיר הנצי"ב (העמק דבר, שם):
[...] לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ דין תורה, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהיפך בארץ ישראל כתיב "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ". ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא לחרוש בשביעית [...].
כלומר, נכון הוא שבסופו של דבר מצוות ההשבתה מוטלת על מי שכבר יש לו קרקע, ואולם ביסודה של המצווה, על כל אחד ואחד מישראל מוטלת מחויבות ליצור את האפשרות למצב ההשבתה: "מצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי, שלא לחרוש בשביעית". במצווה זו חייב כל אחד ואחד מישראל, בין זה שיש לו קרקע ובין זה שאין לו – לעת עתה – קרקע. אדרבה, דווקא לשני מורה התורה להיות שותף פעיל. לרכוש, לגאול וגם להשבית.
ג. ההדדיות במהלך הדורות
מהלך ערכי זה הרואה במצוות שמיטה מצווה ציבורית ודורש לייצבה על אדני ערבות הדדית, מתמשך והולך מאז המקרא ועד העת החדשה. לפני למעלה ממאתיים שנה התבקש הרב מרדכי רוביו (שו"ת "שמן המור" יו"ד סימן ד) לתת דעתו לשאלה הבאה:
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.
הנתונים העובדתיים היו אם כן, בתמצית, אלה: קרקע של יהודי; המעבד אותה הוא נכרי, החוכרה מהיהודי; מתקרבת שנת השבע, והיהודי שואל מה לעשות. הרב רוביו היה הראשון שהציע תבנית בסיסית המוכרת היום במונח "היתר מכירה": מכירת הקרקע לנכרי, לזמן קצוב, כך שניתן יהיה להמשיך ולעבדה גם בשנת השבע. ברם משזה היה הכיוון, צריך היה הרב רוביו לתת דעתו לשאלה היסודית: כיצד ניתן למכור מאדמת ארץ ישראל לנכרי, והלוא המוכר עובר לכאורה באיסור דאורייתא של "לא תחנם"! הרב רוביו השיב, תוך שהוא מניח על כפות המאזניים שני מצבים מנוגדים ושתי תוצאות מנוגדות. הוא בוחן מה יקרה אם לא נתיר את המכירה ומה יקרה אם כן נתירה. שעה שזו השאלה, הרי שמסקנתו היא שאם לא נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, התוצאה ברורה: "כל איש ישראל הירא את ד', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול". היהודים יבינו שאין להם סיכוי לכלכל עצמם מחקלאות. הם יעזבו את עבודת האדמה, אולי גם את ההתיישבות בכלל. בכך תתגבר ללא ספק האחיזה הנכרית בקרקע, מה שהפוך להכוונת הוראת התורה של "לא תחנם". לעומת זאת, אם כן נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, גם כאן התוצאה ברורה: "באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע". יהודים שיראו פתח לתקווה ואפשרות לפרנסה, יקנו שדות, יטעו כרמים ויגבירו את האחיזה היהודית בארץ ישראל. בכך יממשו בדיוק את עומק הכוונת "לא תחנם".
נבחן לעומק את שיקולי הפסיקה של הרב רוביו: אם הזווית לבחינת הסוגיה הייתה אישית-פרטנית של אותו חקלאי, ההכרעה הייתה ודאי הפוכה – ימכור את השדה וייפטר מ"הבעיה"! אולם משהתהפכה הזווית והועמדה על הבחינה הציבורית-כללית, הרי זו ההכרעה – מוצא אפשרי בדרך של "מכירה", שאמנם כשלעצמו אינו "חלק", ובכל זאת הוא עדיף. לא למותר לציין שגישתו של הרב רוביו אומצה על ידי המצדדים בייסוד היתר המכירה. לימים הייתה תשובה זו מסד ותשתית מהותית לתשובות הפוסקים שאחריו, אותם שעסקו ישירות בהיתר המכירה (ראש להם הגאון רבי יצחק אלחנן [ספקטור] מקובנא, שהזכירה מפורשות, ורבים אחריו). לא זה המקום להאריך בליבונה של סוגיה הלכתית-אידאולוגית זו. מכל מקום, הגישה הערכית ברורה גם כאן וגם ביחס לאוצר בית דין שעניינו ראייה כלל-ישראלית ו"תיווך" ראשי הקהל בין החקלאים ותוצרתם ובין הצרכנים וצרכיהם: כלל הצריך לפרט, פרט הצריך לכלל.
בדין כתב אם כן מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בהקדמת "שבת הארץ":
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה.
*
ועתה, אחר שכך הם פני הדברים, היעלה על הדעת שלא יהיה אכפת לצרכן מהחקלאי? יש בכלל מקום להוה-אמינא של צריכת יבול נכרי – מהארץ ומהתפוצות – על חשבון יבול יהודי?!
יבול נכרי (מאותם גידולים שיהודים מגדלים בכל השנים בכמויות הנדרשות) צריך לרדת לחלוטין מסדר יומנו, בל יראה ובל ימצא. נדרשת תמיכה ככל האפשר ביבול יהודי, ושבעתיים בשמיטה.
מתוך הנחה שיבול היתר מכירה מוצא לו שווקים סדורים, הרי שמכללת אורות ישראל, בשני קמפוסיה – אלקנה ורחובות כאחד – תתעדף התבססות על מקורות האספקה של "אוצר הארץ": איסום שישית, זריעת שלהי שישית, אוצר בית דין, מצע מנותק וחממות וכן "כיבוש עולי מצרים" (מלווה בהיתר מכירה). בכל הנוגע לאוצר בית דין, הדבר יזכה אותנו בחובת שמירת קדושת שביעית, כיאה לפֵּרות קדושים שאותם אנו זוכים לצרוך. יש לקוות שריבוי תומכים בגישה זו יבטיח כלכלית את היתכנותה.
נטה אפוא שכם איש לרעהו – צרכן לחקלאי, ומכוחה של ערבות הדדית זו נזכה בע"ה מהרה לשמיטה כהלכתה דאורייתא ולגאולתם של ישראל.
