יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

אורות ההכשרה המעשית

מאת רונאל עטיה, מרכז הדרכה פדגוגית, מכללת אורות ישראל

נדבך עיקרי בתהליך הכשרת המורה מתקיים במסגרת ההכשרה המעשית. ההכשרה המעשית ממלאת תפקיד משמעותי ובמהלכה נפגשים הסטודנטים בפעם הראשונה ובאופן ישיר במלאכת ההוראה, בקשר עם התלמידים ובאקלים החינוכי הקיים בבית הספר. 
לקראת פתיחת השנה שמנו לנו למטרה להמשיך ולייחד את ההכשרה המעשית של הסטודנטים במכללת אורות ישראל, להעמיק ולהתמקצע בתהליכי ההכשרה ולחנך את הסטודנטים והסטודנטיות ליזמה, לחדשנות וליצרנות חינוכית.  
מבנה ההכשרה המעשית מתמקד במספר תהליכים. בראשיתו מגיעים הסטודנטים לבתי הספר השונים, עוסקים בצפייה מונחית ומתנסים בהעברת שיעורים. המדריך הפדגוגי משמש ככתובתם המקצועית ומלווה את הסטודנטים בהדרכה בצעדיהם הראשונים. 
מתוך כוונה להעצים את הסטודנטים ואת תהליך ההכשרה, נקיים השנה משימות להכרת אקלים בית הספר, מבנהו וצוותו. במהלך השנה נקיים אי"ה בחלק מן הקבוצות מודל הכשרה ייחודי בשיתוף הנהלת רשת אמי"ת המעצים את השפעתם ואחריותם של פרחי ההוראה. הסטודנטים ישמשו כמורים פעילים וכחלק מצוות המורים בבית הספר כבר בשלבי הכשרתם. דגם זה תורם רבות, מחד גיסא, לסטודנטים בהכרת אקלים בית הספר, מבנהו וצוותו, מעצים את הכרת מעגלי העבודה של המורה בבית הספר, הקשר עם תלמידיו ועם הוריהם בלמידה תוך ליווי ויצירת פרויקטים שונים, ומאידך גיסא, תורם שעות לימוד נוספות למוסדות החינוך שבהם מתקיימת הכשרת הסטודנטים ומאפשר למנהל בית הספר להיעזר בפרחי הוראה. 
אנו מאמינם בהתנסות מעשית משמעותית שבה תורמים הסטודנטים להווי בית הספר, בפרויקטים וביזמות מגוונות. הסטודנטים עומדים בקשר רציף עם התלמידים  ועם הגורמים השונים בבית הספר, מכירים לעומק את תחומי האחריות ואת עבודת המורה המקצועי, הר"מ וצוות ההנהלה, ומתחנכים להיות בעתיד מורים יוזמים החושבים בצורה יצירתית. 
צוות המד"פים במכללת אורות ישראל משמש כנדבך עיקרי ליצירת תהליכי הכשרה מהותיים. המד"פים במכללה עוסקים באופן תדיר בלמידה ובהתמקצעות. הם מלווים, מדריכים ומכוונים במסירות רבה את הסטודנטים בהתאם לשינויים שמנחיל משרד החינוך ועל פי הצרכים הפדגוגיים העולים מן השטח. לקראת השנה הבעל"ט שמנו לנו למטרה למקד את תהליכי הלמידה וההשתלמות המקצועית בצוות המד"פים בהתאם לעקרונות הרפורמה שמחיל משרד החינוך ומתוך מגמה לקיים תהליכי הכשרה המעודכנים ומתואמים לשטח.  
"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת שהנקודה המרכזית שבה היא לעשות הטוב והישר" (אגרות הראי"ה, איגרת קע). ההכשרה המעשית במכללת אורות ישראל שמה לה למטרה להרגיל את פרחי ההוראה לעשייה וליזמה שתתרום ותוסיף לטוב ולישר.  
בפרוס השנה החדשה אני מברך את הגברת רחלי ברטוב הנכנסת לתפקיד מרכזת ההדרכה הפדגוגית בקמפוס אלקנה, את צוות המד"פים, המרכזים והסטודנטים, בשנה מוצלחת, מלאה בעשייה פורייה ושנזכה בע"ה להמשיך ולהעמיד דור מורים ומורות לתועלת ילדי ישראל.    

סימן טוב

מאת שרה בר אשר, נטורופתית, ראש בית הספר בריאה לרפואה משלימה במכללת אורות ישראל, קמפוס אלקנה

בשונה מהסימנים של ליל הסדר שכולם מבשרים את הסוף המר של אויבינו, בראש השנה יש גם כמה סימנים שאינם עוסקים דווקא באופן ישיר באויבים. לשמחתנו, חז"ל בחרו עבורנו סימנים עם ערכים תזונתיים עצומים (טוב, לא כולם. ראש של בעלי חיים הוא מקור להרבה שומן), ולכן אין זה ברור למה אנחנו אוכלים מהם רק באופן סמלי. הנה נגיעות קטנות מכל סמל.
רימון: עונת ההבשלה שלו היא בסמוך לראש השנה. אולי בשל כך אנחנו נזכרים בו כעת וחבל ששוכחים אותו כבר בצום גדליה. מומלץ לקלף אותו סמוך לארוחה ולא להסתפק בגרגירי פרי שקולפו במפעל. כי מה לעשות – הם פחות טעימים. החשיפה של השמן הטוב שברימון לאור ולחמצן לא עושה להם טוב, אלא מחמצנת (מקלקלת) אותו. 
תמרים: לעומת הפֵּרות המיובשים האחרים שהתברכה בהם טורקיה ושכנותיה, התמרים דווקא גדלים לאורך בקעת הירדן והחקלאים בארץ אף מייצאים את התמר לארצות רבות בעולם. התמר המועדף על רוב הישראלים הוא תמר מג'הול שנראה אמנם מיובש, אך למעשה הוא מתייבש על העץ. כדאי לבחור תמר שקליפתו אינה קשה ומופרדת מהפרי. 
תפוח: את התפוח משתלם ביותר לאכול, גם בשל האינדקס הגליקמי שלו הנמוך ביותר יחסית לשאר הפֵּרות, כלומר הוא מכיל את כמות הגלוקוז המעטה ביותר וגם כיוון שהמרקם הקשה שלו תורם לתחושת שובע. אומרים שמי שאוכל תפוח לא יראה את הרופא בטוח. מכאן שהאוכל תפוח בראש השנה לא יראה את הרופא כל השנה. אולי. 
דבש: במצרים העתיקה היו חונטים את הפרעונים בחומר משמר לאחר מותם. בשונה מהם, אנחנו ממלאים את עצמנו בחומר משמר עוד בחיינו, ולכך אחראים מאכלים רבים. הדבש הוא חומר משמר משובח בתנאי שלא עבר חימום. רצוי לחפש את המילים האלה על גבי הצנצנת. 
כרֵשה: חז"ל קוראים לה כרתי, אך אנשים רבים קוראים לה פרסה. הטעם שלה מזכיר בצל, אלא שבכרשה אנו "מרוויחים" גם את הכלורופיל על כל מעלותיו. הכלורופיל מגיע מהצבע הירוק של הכרשה. רצוי לא לטגן חביתות ירק עם הרבה שמן, שכן הערך התזונתי שלהן נהרס, אלא לאפות בתנור כשהן מונחות על גבי נייר אפייה. 
לוביה (פול מצרי): רוב הדעות סוברות שזאת המשמעות של השם רוביא. זו קטנייה שמוסיפה לארוחת החג חלבון מן הצומח. הפול המצרי עושה טוב לכולם חוץ מאשר לסובלים מחוסר באנזים G6PD. אין מה לדאוג. מי שזה חסר לו, קיבל את הבשורה מיד אחרי שהוא נולד. 
סלק ועלי סלק: הטוב ביותר הוא לאכול סלק שאינו מבושל, כלומר בשיטת ה- Raw food. פשוט מגררים סלק טרי ומתבלים. אפשר כמובן גם לבשל את הסלק, רק לא לשכוח לשתות את מי הבישול. לגבי העלים, הם עשירים בכלורופיל ובויטמין K. רצוי להוסיפם לסלט ירוק ולא לשלב בחביתה המוזכרת לעיל.
דלעת: כדאי שהמרק בסעודה יהיה מרק ירקות ולא מרק עוף. 
גזר: כמו הדלעת גם הוא מעשיר לנו את התפריט החגיגי בצבע הכתום על כל הבטא קרוטן שבו. 
כך נוכל להעיף מבט טוב ובריא לעבר השנה החדשה.

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

"מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהן להביא בניך מרחוק" (ישעיהו ס, ח)

מאת גב' עליזה ליפסקר, מרכזת התכנית

"קומי עורי כי בא אורך [...] בניך מרחוק יבואו". מי הן השרות שיר זה בימי הקיץ הלוהטים בעת שמלחמה מתנהלת בדרומה של ארץ והארץ כולה רועשת?
והשיר מתנגן בין כותלי המכללה...
אכן אלו עשר בנות מ"בית חנה" באוקראינה שהגיעו מרחוק, למשך חודש ימים, ללמוד בארץ: תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה, עברית, מתודיקה ודידקטיקה, על אף המלחמה המתרחשת.
הרב פרופ' נריה גוטל פתח את התכנית במפגש שלֻווה בשיר "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח", בתקווה שהבנות תלמדנה את מילות השיר ואת לחנו (נעמי שמר) תוך הבנת משמעות מילותיו. שיר זה אכן הפך להיות המנון התכנית וליווה את כל הטיולים, הסיורים והפעילויות השונות.
מטרת התכנית הייתה:
א. להאהיב את ארץ ישראל על הבנות הלומדות הוראה בבית חנה בדנייפרופטרובסק שבאוקראינה, ולקשרן לשורשי העם והארץ;
ב. ללמד תכנים תורניים בצד תוכני לימודי ארץ ישראל ועברית בלמידה חווייתית ומשמעותית דרך הפעילויות הרבות והטיולים ברחבי ארץ ישראל;
ג. להשאיר חוויה עם "טעם של עוד" מהשהות במכללה ובארץ ישראל.
מטרות אלו הושגו כולן מעל ומעבר!
הבנות למדו יום יום מהשעה 9.00 עד 21.30, בצד גיחה לים ולבריכה. הן סיירו ברחבי הארץ – בצפון, בירושלים, בגוש עציון, בחברון, בבית לחם ועוד; חוו עם נשות בנימין את חג ט"ו באב בשילה הקדומה; ביקרו באתרים היסטוריים וערכיים שונים בארץ ישראל; ואף חוו אזעקה באלקנה בערב שבת והתרכזו במרחב המוגן.
הבנות הביעו את רצונן להמשך התכנית ואף ביקשו להאריכה מעבר לחודש ימים. כולן ציינו שהחוויה הייתה ערכית, יהודית וישראלית, שהשפיעה ותשפיע על דמותן כמורות יהודיות.
בטקס הסיום, בצד השיר שהושר, "אין לי ארץ אחרת", הופיעו הבנות במופע בליווי השיר "קומי אורי כי בא אורך [...] בניך מרחוק יבואו".
מדברי נציגת הבנות בטקס הסיום:
"אני לא מאמינה שכבר הגענו לסיום התכנית, אני נזכרת בתחילת הדרך [...] כל כך התרגשתי כשהודיעו לנו שגם השנה תהיה תכנית. כולנו חיכינו מאוד לשמוע על הנסיעה לארץ ישראל.
היינו מאושרות ושמחות כשזה אכן קרה. ממש לא האמנו שלמרות המצב בארץ ישראל אנו זוכות להגיע.
אני חושבת שבשנה זו הייתה לנו קבוצה מיוחדת. מאוד נהנינו להיות ביחד ולחוות חוויות מיוחדות בעקבות השיעורים והמשחקים. למדנו להכיר אחת את השנייה טוב יותר, למדנו שכל אחת מבנות הקבוצה שונה ויש לה הרבה הרבה מה לתת מעצמה. אנחנו מרגישות עכשיו הרבה יותר מאוחדות.
ברצוני להודות בשמי ובשם כל הקבוצה על התכנית המדהימה.
הרגשנו את ההשקעה בכל פרט קטן, בשיעורים, בתכניות הערב, ובמיוחד בטיולים, כי אין דבר בעולם שדומה לטיול בארץ ישראל. זו תחושה מיוחדת שרק מי שחי מחוץ לארץ יוכל להבין אותה.
מרגש לפגוש כאן בארץ ישראל אנשים כמוכם שיודעים לתת מעומק הנשמה וברוחב לב, כאלה שתמיד יודעים להיות במקום ובזמן הנכון, כאלה שמתנדבים לעזור תכף ומיד, להושיט יד.
תודה ושוב תודה".
חיה מושקא בשם כל בנות בית חנה דנייפרופטרובסק

ראש השנה – חג שמח או יום מפחיד?

מאת הרבנית ד"ר לאה ויזל, דיקנית סטודנטיות (אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ

עומדים אנו לפני יום הדין, ראש השנה. שני פנים לו לראש השנה. מחד גיסא, הוא מתואר כחג "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" ומופיע בתורה בפרשת המועדות; ומאידך גיסא, מדובר ביום דין שבו "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" וספרי חיים ומתים פתוחים לפני הקב"ה. כאשר ראה נחמיה שהעם בוכה, מתאבל וחרד בראש השנה, הורה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום". גם בדברי חכמים יש התייחסויות סותרות למהותו של יום.
איך ניתן להסביר זאת? בראש השנה, שהוא על פי המסורת יום בריאת האדם, מתחדשת הברית בינינו ובין אבינו שבשמים ועל כך כמובן שיש לשמוח. עם זאת, ברית זו מביאה עמה אחריות גדולה המחייבת התייחסות רצינית וכובד ראש. לפנינו הזדמנות פז לפתיחת דף חדש ובחירה בחיים של משמעות. פרשנות חסידית לפתיחת ספרי חיים ומתים בראש השנה מובאת בספר "נתיבות שלום" של האדמו"ר מסלונים: ג' ספרים נפתחים בראש השנה – צדיקים, בינוניים ורשעים, וכל אחד רושם את עצמו לקראת השנה החדשה. בידיו של האדם לבחור כיצד תיראה השנה הבאה שלו. המקבל על עצמו למלא את ייעודו ואת תפקידו בעתיד נחתם לאלתר לחיים טובים, ומי שאינו משכיל לעשות כן, כמו מעיד על עצמו שאין לו תפקיד, חלילה, בעולמו של הקב"ה. נחמיה ראה שהעם מתאבל על חטאי העבר ואינו מבין שבראש השנה טמונה תקווה גדולה לעתיד מתוקן. זה יום של התחדשות האדם וכריתת ברית מחודשת עם ריבונו של עולם. על כך ודאי שיש לשמוח, אך מכל מקום המעמד של ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו מונע אמירת שירה ביום זה.
גם כמכללה אנו ניצבים בפתחה של שנה חדשה ומבקשים להיכתב לאלתר בספר החיים לחיים של משמעות ותרומה. אחריות כבדה ומשמחת מונחת על כתפי כולנו. הפעם בחרתי לייחד את דבריי לתיאור התכניות בתחום לימודי החוץ במכללה.
בתום שנה, מתוך התבוננות על הנעשה במסגרת לימודי החוץ במכללה, ניתן לסכם ולומר שהתכניות החדשות גדלו ב"ה בהיקפן והעשירו משתלמים ומשתלמות רבים שהגיעו מקרוב ומרחוק ללמוד במכללה. ההשתלמויות כללו, בין היתר, השתלמויות להוראת תנ"ך, השתלמות ייחודית מקוונת למורים לספרות ועוד. במבט צופה פני עתיד, עתידות להיפתח בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תכניות חדשות ותכניות המשך במגוון תחומים: השתלמויות מורים ל"אופק חדש", לרבות השתלמות ייחודית לר"מים ולמורים לתושב"ע, קורסים חדשים ברפואה משלימה, קורסים טיפוליים בתרפיה באמנות, מבוא לביבליותרפיה, פסיכודרמה והיכרות עם טכניקות טיפול על פי גישה התנהגותית-קוגניטיבית, השתלמות לגננות בנושא הוראת החגים בגן, תרבות ישראל במורשתו – הכשרה להוראת המקצוע תרבות ישראל, ועוד. שאיפת המכללה היא להרחיב את מעגלי השפעתה מעבר לתלמידים הסדירים הלומדים לתואר ולהציע תכניות לימוד מגוונות לכל החפץ להוסיף ולהתפתח באופן מתמיד.
בתפילה לשנה מוצלחת למכללה, שנת יצירה פורייה ועשייה חינוכית משמעותית, להתקבלות כל התפילות – הכלליות והפרטיות, ובברכת כתיבה וחתימה טובה לאלתר.

הערבות ההדדית שבמצוות שמיטה

היערכות המכללה לצרכנות שביעית
מאת הרב פרופ' נריה גוטל, נשיא המכללה

אתגר השמיטה מונח לפתחו של הצרכן לא פחות משהוא מונח לפתחו של החקלאי. כשם שהחקלאי צריך להכריע בין חלופות שונות שלפתחו, כך גם הצרכן: האם יעדיף יבול נכרי מהארץ וייבוא נכרי מחו"ל או שיבכר תוצרת חקלאית ישראלית כאוצר בית דין והיתר מכירה, איסום שישית, יבול מגבול "עולי מצרים", מצע מנותק וחממות?
זה המקום להדגיש כי נקודה אריכמדית להכרעה צריכה להיות הערבות ההדדית. תפיסה כלל-ישראלית זו נכונה תמיד וככלל, ואולם היא נכונה שבעתיים בכל הנוגע לשמיטה, שכן מתברר שהערבות ההדדית נמצאת ביסודה.

א. ההדדיות בפרשת ראה
בהקשרה של מצוות שמיטת כספים (דברים טו, א–ו) הבחין הנצי"ב (העמק דבר, שם) בין שני סוגי הלוואות: הלוואה למגזר החקלאי והלוואה למגזר המסחרי. שני סוגים, אך מכנה משותף להם: ערבות הדדית פנים-לאומית.
ביחס למגזר החקלאי:
[...] בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין "שמוט כל בעל", בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, "לא יגוש", בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם "כי קרא שמיטה לד' ", זה הלשון "שמיטה לד' " לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו'.
לא יראה אפוא עצמו המלווה מנותק מהחקלאי, אלא "מחויב" כלפיו. נכון הוא שמצוות הוברת הקרקע מוטלת "רק" על החקלאי ויכול אם כן המלווה לרחוץ בניקיון כפיו ולהמשיך לתבוע את חובו על אף שהתורה היא שגרמה, במצוותה, את אי-עיבודה של הקרקע משך שנה שלמה ואת אי-יכולתו של החקלאי לפרוע חובו. דווקא משום כך באה תורה ושללה תפיסה כזו, הנהגה כזו, ואמרה למלווה: גם אתה חייב לשאת בעול, גם אתה תהיה "גבור כוח" (תהלים קג, כ; ויקרא רבה א, א). "הוא" – החקלאי – בהוברת השדה; "אתה" – המלווה – בהשמטת ההלוואה.
ביחס למגזר המסחרי:
[...] מזהיר המקרא את המלוה [...] "אשר יהיה לך את אחיך", אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ, דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית, מכל מקום "תשמט ידך [...] אפס כי לא יהיה בך אביון", לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול [...].
המלווה מחויב אם כן בהשמטת המלווה, אך בית הדין מחויב למנוע את קריסתו-הוא. בכך שונות מהותית ההלוואות זו מזו: הלוואה מסחרית הדדית לשני הצדדים, ויש צורך לדאוג לשני הצדדים, ומכאן ההצדקה לתקנת פרוזבול; הלוואה חקלאית לעומת זאת אינה הדדית וכדי לאזן בין הצדדים דווקא הכרחי לשמר את שמיטת הכספים. הלה מוביר – הלה משמיט.
בעומק העניין מצוי בדבריו של הנצי"ב מענה לקושי גדול: לכאורה, רק באופן מקרי מזדמנות שתי מצוות ההשמטה לאותה שנה, שכן מחד גיסא באותה שנה שביעית יש גם שמיטת קרקע וגם שמיטת כספים, בעוד שמאידך גיסא אין בין זו לזו, לכאורה, ולא כלום; זו מצווה שעניינה "הארץ" והיא בין אדם לקונו וזו מצוה שעניינה "האדם" והיא בין אדם לחברו! אולם הנצי"ב מלמדנו עד כמה הדברים אינם נכונים ועד כמה שתי המצוות הן אכן שני צדדיו של אותו מטבע – תרתי משמע - ממש.

ב. ההדדיות בפרשת בהר
ובאמת, כבר בפרשת בהר (ויקרא כה, א–ז) באה הערבות ההדדית לידי ביטוי.
וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
צא ולמד אפוא שכבר במצוות השבתת הקרקע והפקרת פֵּרותיה ניצב ברורות הממד הציבורי-לאומי. שכן, מה עניינה של חובת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצור" (שם)? וכי להותיר את הפֵּרות הפקר לעוף השמים או להרקבה חלילה?! ודאי שלא, ועל כך בדיוק הורתה תורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם) "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא). שכן זו בדיוק עיקר המטרה: יצירת מצב ש"כלל ישראל" נהנה מהיבול, שהכול יכולים לצרכו, גם אותם שדרך כלל המעות אינן מצויות בידם והם מתקשים ברכישתם. לשון אחר: המטרה היא ציבורית!
העובדה שהחובה המצוותית אכן מוטלת על הציבור ולא רק על היחיד באה לידי ביטוי גם בהקשר נוסף. על מאמר הכתוב "שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) מעיר הנצי"ב (העמק דבר, שם):
[...] לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ דין תורה, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהיפך בארץ ישראל כתיב "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ". ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא לחרוש בשביעית [...].
כלומר, נכון הוא שבסופו של דבר מצוות ההשבתה מוטלת על מי שכבר יש לו קרקע, ואולם ביסודה של המצווה, על כל אחד ואחד מישראל מוטלת מחויבות ליצור את האפשרות למצב ההשבתה: "מצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי, שלא לחרוש בשביעית". במצווה זו חייב כל אחד ואחד מישראל, בין זה שיש לו קרקע ובין זה שאין לו – לעת עתה – קרקע. אדרבה, דווקא לשני מורה התורה להיות שותף פעיל. לרכוש, לגאול וגם להשבית.

ג. ההדדיות במהלך הדורות
מהלך ערכי זה הרואה במצוות שמיטה מצווה ציבורית ודורש לייצבה על אדני ערבות הדדית, מתמשך והולך מאז המקרא ועד העת החדשה. לפני למעלה ממאתיים שנה התבקש הרב מרדכי רוביו (שו"ת "שמן המור" יו"ד סימן ד) לתת דעתו לשאלה הבאה:
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי שלא תהא עבודת הגוי בכרמו מכשילתו באיסור שביעית.
הנתונים העובדתיים היו אם כן, בתמצית, אלה: קרקע של יהודי; המעבד אותה הוא נכרי, החוכרה מהיהודי; מתקרבת שנת השבע, והיהודי שואל מה לעשות. הרב רוביו היה הראשון שהציע תבנית בסיסית המוכרת היום במונח "היתר מכירה": מכירת הקרקע לנכרי, לזמן קצוב, כך שניתן יהיה להמשיך ולעבדה גם בשנת השבע. ברם משזה היה הכיוון, צריך היה הרב רוביו לתת דעתו לשאלה היסודית: כיצד ניתן למכור מאדמת ארץ ישראל לנכרי, והלוא המוכר עובר לכאורה באיסור דאורייתא של "לא תחנם"! הרב רוביו השיב, תוך שהוא מניח על כפות המאזניים שני מצבים מנוגדים ושתי תוצאות מנוגדות. הוא בוחן מה יקרה אם לא נתיר את המכירה ומה יקרה אם כן נתירה. שעה שזו השאלה, הרי שמסקנתו היא שאם לא נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, התוצאה ברורה: "כל איש ישראל הירא את ד', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול". היהודים יבינו שאין להם סיכוי לכלכל עצמם מחקלאות. הם יעזבו את עבודת האדמה, אולי גם את ההתיישבות בכלל. בכך תתגבר ללא ספק האחיזה הנכרית בקרקע, מה שהפוך להכוונת הוראת התורה של "לא תחנם". לעומת זאת, אם כן נתיר למכור את הקרקע מכירה לזמן, גם כאן התוצאה ברורה: "באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע". יהודים שיראו פתח לתקווה ואפשרות לפרנסה, יקנו שדות, יטעו כרמים ויגבירו את האחיזה היהודית בארץ ישראל. בכך יממשו בדיוק את עומק הכוונת "לא תחנם".
נבחן לעומק את שיקולי הפסיקה של הרב רוביו: אם הזווית לבחינת הסוגיה הייתה אישית-פרטנית של אותו חקלאי, ההכרעה הייתה ודאי הפוכה – ימכור את השדה וייפטר מ"הבעיה"! אולם משהתהפכה הזווית והועמדה על הבחינה הציבורית-כללית, הרי זו ההכרעה – מוצא אפשרי בדרך של "מכירה", שאמנם כשלעצמו אינו "חלק", ובכל זאת הוא עדיף. לא למותר לציין שגישתו של הרב רוביו אומצה על ידי המצדדים בייסוד היתר המכירה. לימים הייתה תשובה זו מסד ותשתית מהותית לתשובות הפוסקים שאחריו, אותם שעסקו ישירות בהיתר המכירה (ראש להם הגאון רבי יצחק אלחנן [ספקטור] מקובנא, שהזכירה מפורשות, ורבים אחריו). לא זה המקום להאריך בליבונה של סוגיה הלכתית-אידאולוגית זו. מכל מקום, הגישה הערכית ברורה גם כאן וגם ביחס לאוצר בית דין שעניינו ראייה כלל-ישראלית ו"תיווך" ראשי הקהל בין החקלאים ותוצרתם ובין הצרכנים וצרכיהם: כלל הצריך לפרט, פרט הצריך לכלל.
בדין כתב אם כן מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בהקדמת "שבת הארץ":
את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה.
*
ועתה, אחר שכך הם פני הדברים, היעלה על הדעת שלא יהיה אכפת לצרכן מהחקלאי? יש בכלל מקום להוה-אמינא של צריכת יבול נכרי – מהארץ ומהתפוצות – על חשבון יבול יהודי?!
יבול נכרי (מאותם גידולים שיהודים מגדלים בכל השנים בכמויות הנדרשות) צריך לרדת לחלוטין מסדר יומנו, בל יראה ובל ימצא. נדרשת תמיכה ככל האפשר ביבול יהודי, ושבעתיים בשמיטה.
מתוך הנחה שיבול היתר מכירה מוצא לו שווקים סדורים, הרי שמכללת אורות ישראל, בשני קמפוסיה – אלקנה ורחובות כאחד – תתעדף התבססות על מקורות האספקה של "אוצר הארץ": איסום שישית, זריעת שלהי שישית, אוצר בית דין, מצע מנותק וחממות וכן "כיבוש עולי מצרים" (מלווה בהיתר מכירה). בכל הנוגע לאוצר בית דין, הדבר יזכה אותנו בחובת שמירת קדושת שביעית, כיאה לפֵּרות קדושים שאותם אנו זוכים לצרוך. יש לקוות שריבוי תומכים בגישה זו יבטיח כלכלית את היתכנותה.
נטה אפוא שכם איש לרעהו – צרכן לחקלאי, ומכוחה של ערבות הדדית זו נזכה בע"ה מהרה לשמיטה כהלכתה דאורייתא ולגאולתם של ישראל.